הנטייה אל הנרטיב בתלמוד הבבלי

אגדה, הלכה ודימוי היסטורי

תקציר

מאמר זה דן בסיפורי התלמוד הבבלי מזווית המבט שהוצעה על ידי חוקר הספרות פרנקו מורטי בהצביעו על בעיית 'הלא-נקרא הגדול', כלומר, על אותו חומר ספרותי אדיר ממדים שמסיבות שונות חמק מתשומת לב מחקרית, ושאילו רק היה מובא בחשבון - הייתה ההיסטוריה המקובלת של הספרות עשויה להיראות אחרת לגמרי. בעיה זו יכולה אמנם להוביל לבסוף לשימוש בכלים חישוביים (כשם שאירע למורטי עצמו, וגם למחבר), אבל, כפי שהמאמר מראה, לפני הבחירה המוצדקת בפתרון זה, חשוב להתעכב על הבעיה עצמה, ולעמוד על משמעותה. בין שלל סיפורי התלמוד הבבלי, נטען כאן, קבוצה קטנה יחסית של סיפורים עברה קאנוניזציה, בעוד סיפורים רבים אחרים נותרו בשולי השיח המחקרי - אם משום שלא התאימו למסגרות הז'אנריות המקובלות של ספרות חז"ל, אם משום שרמת הנרטיביות שלהם התבררה כנמוכה מדי, ואם משום שתפקידם בארגון הסוגיה התלמודית מנע מן החוקרים מלראותם כסיפורים במלוא מובן המילה. ברקען של כל התופעות הללו, ורבות אחרות, עומד תהליך עליית כוחה של הסיפוריות כגורם בעל משקל בעיצובו של הבבלי כולו - גורם המתממש לעיתים בסיפורים מפותחים ומלוטשים, ולעיתים מותיר חותם מינורי בלבד. ה'לא-נקרא הגדול' של הבבלי מצוי אפוא יותר מכל במה שעושה את הבבלי - לפחות מזווית מבט ספרותית - למה שהוא: חיבור בעל איכות נרטיבית רציפה, תשתיתית, הבאה לידי ביטוי בהרבה מעבר למה שמצוי בקורפוס הסיפורים המובחנים המעסיק על פי רוב את המחקר. השלכותיה של טענה זו נבדקות ומודגמות במאמר בשני הקשרים משלמים: השפעת הסיפוריות על השיח ההלכתי והשפעה על היווצרות דימוי של בית המדרש הבבלי.