'רחבה מצותך מאוד'

תקציר

למאמר זה שתי תמות, הכרוכות זו בזו: האחת היא הצעת השקפות ר' שלמה בן אברהם אבן אדרת (רשב"א) על אודות טעמי המצוות. והאחרת היא הטענה כי רשב"א הוא הראשון ששכלל את התפיסה שטעמי המצוות - כל המצוות - הם 'סתרי תורה' הנעלים מהשגת בשר ודם. רשב"א כונן את הלך הרוח שבמקום אחר כיניתי: 'דתיות הלכתית של מסתורין והשגבה'.

התמה הראשונה כמעט של נדונה במחקר. חשיבותה נעוצה במעמדו של רשב"א כגדול המשיבים בימי הביניים וכאחד מגדולי הפוסקים במפרשי התלמוד בכל הדורות, וכן כמקובל החשוב בדורו. התמה השנייה מעצימה את הראשונה שכן דתיות הלכתית של מסתורין והשגבה הפכה להלך רוח מרכזי, כעין 'מושכל' בסיסי, במסורת היהודית למן ימי הביניים המאוחרים ואילך. נודעת לה השפעה מכרעת על אופיים הרליגיוזי של החיים ההלכתיים ועל טיבם של תלמוד תורה ושל השיח ההלכתי.

במוקד המאמר פרשנות מדוקדקת של שלוש תשובות לא-הלכתיות, שבהן רשב"א מציע את קווי המתאר של השקפתו על אודות טעמי המצוות: שו"ת הרשב"א, חלק א, סי' צד, ושו"ת הרשב"א (החדשות), סי' שסו, שהיא איגרת על טעמי המצוות שנשלחה לקהילות יהודי פרובנס. בשתי התשובות האלה רשב"א משכלל את ההשקפה כי טעמי המצוות הם חכמה אלוהית נשגבת. אדון גם בשו"ת הרשב"א חלק ד', סי' רנג, שבו ביקורת על גישת הרמב"ם כי טעמי מצוות רבות הם פשוטים וארציים, כלומר מוסריים ותועלתיים. את הטענה כי טעמי המצוות נעלים מן ההשגה מעלה רשב"א גם בכתב הוויכוח שלו כנגד הנוצרים, כשתובה לביקורותיהם על המצוות. בכתב הוויכוח הוא תומך את טענת ההשגבה ב'אסמכתא פילוסופית'.

תורף ההשקפה המשתכללת בתשובות האלה היא כי במצוות כולן חבויה 'חכמה' אלוהית, שהיא טעמיהן העמוקים, אלא שחכמה עילאית זו - חכמת הקבלה - נעלית מהשגת בשר ודם. רמזים ממנה מתנוצצים מבעד למצוות רק ליחידים שבדור. מקובלים יחידי סגולה אלה הם 'מועטים מן המועטים' עד שספק בעיני רשב"א אם יש בדורו מי שיכול לרדת לעומקם. לצד השגבה של הטעמים העמוקים, התשובות ממעיטות בדמותם של הטעמים הפשוטים של המצוות . בעיני רשב"א, לא זו בלבד שהטעמים הפשוטים הם כטיפה בים אלא שהטעמים הקבליים הנשגבים מאפילים עליהם עד שהם 'עינם תכלית'. שני היסודות האלה - השגבת הטעמים הקבליים, והסתייגות מן הטעמים הפשוטים - כרוכים אצלו זה בזה.

ההקשר שבו רשב"א משכלל את השקפתו על אודות טעמי המצוות הוא קבלתי. לכן השוויתי את דרכו לדרכי מקובלים ראשונים, במיוחד למקובלים שפיתחו את טעמי המצוות הקבליים, שגם הייתה לו זיקה אליהם - ר' עזרא ומקובלי גירונה, ורמב"ן. מסקנות ההשוואה הזו הן שתיים: בניגוד לכל המקובלים לפניו, הרשב"א מיעט בדמותם של טעמים פשוטים, ובשונה מהם הוא צייר את טעמי המצוות הקבליים כאזוטריים לא רק משיקולים חינוכיים-פוליטיים אלא גם באורח מהותי. את השקפת רשב"א, המשגיבה את טעמי המצוות ובמקביל ממעטת בדמותם של הטעמים הפשוטים, הארציים, הרציונליים, מבטאים תלמידיו. בסוף המאמר מוצעות גרסאות של ההשקפה הזו אצל החשובים והמשפיעים שבהם: ר' יום טוב אשבילי, ר' בחיי בן אשר ן' חלווה, ור' יהושע אבן שועייב. איש איש בדרכו, מצביע על מרכזיותה של ההשפקה הזו בעלומו של הרב, שהופנמה אצל תלמידיו.