'המשיח שלי הוא לא המשיח שמחכים לו הרביזיוניסטים'

בין אהבה לתוכחה הלל צייטלין על אורי צבי גרינברג (1929-1936)

תקציר

מאמר זה עוסק באחד ההיבטים של הגותו המשיחית של הלל צייטלין. מבחרותו  ועד אחרית ימיו, צייטלין ניהל עם התנועה הציונית מערכת יחסים מורכבת אשר נעה בין הערכה רבה לפועלה לבין ביקורת נוקבת, לפעמים עד כדי שלילת צדקת קיומה. במחצית הראשונה של שנות השלושים התאפיינה התנועה הציונית, בין השאר, בעימותים חריפים בין תנועות הפועלים ששלטו בהסתדרות הציונית לבין התנועה הרוויזיוניסטית שהתרחבה מאוד בתקופה זו, בעיקר בפולין. מעורבותו הרבה של צייטלין בעימותים אלו באה לידי ביטוי במאמריו הפובליציסטיים בהם בדרך כלל הוא צידד בעמדות הרוויזיונסטיות.

אורי צבי גרינברג (אצ"ג) הצטרף בסוף שנות העשרים לתנועה הרוויזיוניסטית והפך לאחת הדמויות המרכזיות בה. הוא הכניס לטרמינולוגיה הפוליטית-לאומית עיקרים משיחיים כמו 'משיח' ו'מלכות ישראל'. טרמינולוגיה זו הייתה קרובה לליבו של צייטלין הגם שתפיסתו המשיחית הייתה שונה מאוד מזו של אצ"ג ועל אף נטיותיו הפציפיסטיות. הבדלים אלו יצרו את הרקע ליחסי ה'אהבה-תוכחה' של צייטלין עם אצ"ג.

מטרת המאמר היא לבחון את יחסו של צייטלין לאצ"ג על רקע יחסו לרוויזיוניזם. נידונים בו ארבעה נושאים בהם צייטלין הגיב על עמדותיו של אצ"ג באופן ישיר או עקיף: ראשית, שאלת משיחיותה של הציונות; שנית, התגובה הראויה לפרעות תרפ"ט; שלישית, היחס הראוי ל'ברית הבריונים' שאצ"ג היה אחד ממנהיגיה, ואחרונה, היחס הראוי לשבתאות. הניתוח המוצג כאן מבוסס על מאמרים של צייטלין בכמה במות, החל מן היומון הוורשאי 'דער מאמענט', דרך הביטאון ההגותי 'דער אלף' שצייטלין ערך והוציא לאור, המשך בשבועון העברי 'בדרך' שיצא לאור בוורשה, וכלה בפרק מתוך חיבורו 'דממה וקול' שפורסם בוורשה ב-1936.