אהרון שמואל תמרת ופניו האפלות של ההומניזם הדתי

תקציר

הפובליציסט והוגה הדעות אהרון שמואל תמרת (1869-1931) הוא מהדמויות המסקרנות והמוחמצות של המחשבה היהודית במאה העשרים. הוא התפרסם כמבקר חריף של הציונות בפרט ושל הלאומיות המודרנית בכלל ותחומים אחרים של הגותו נחקרו על פי רוב רק כבבואות המשתקפות בביקורת זו. המאמר מציג תמונה שלמה של התפתחות רעיונותיו של תמרת לאורך השנים, על החלקים הידועים יותר והידועים פחות שלה, וממקם את רעיונותיו על רקע האירועים ההיסטוריים שעיצבו אותם. המאמר פותח בתמיכתו המוקדמת של תמרת בתנועה הציונית, מתאר איך הפך לאחד ממתנגדיה החריפים של תנועה זו, ומסיים בתקופת הספקנות הפסימיסטית אליה נקלבע במהלך שנות העשרים של המאה הקודמת. למרות שהמאמר אינו מזניח את ביקורתו של תמרת על הציונות, הוא מתמקד בצדדים פחות ידועים של הגותו, בהם ביקורתו על הדת הממוסדת והתקווה שתלה בציונות הרוחנית. כך מתקבלת תמונה שלמה של התיאולוגיה הפוליטית של תמרת התופסת מקום ייחודי בנופה של המחשבה היהודית במאה העשרים.

תשומת לב מיוחדת מוקדשת במאמר לכתביו המאוחרים של תמרת, שעדיין לא זכו לתשומת הלב המחקרית לה הם ראויים. כתבים אלה חושפים צד נשכח בהגותו של 'הרב הפציפיסט' ומציגים את המשבר אליו נקלע מול התחזקות הלאומיות המודרנית. בתקופה זו תמרת משך את ידיו מפעילות פוליטית, והכריז כי אין הוא אחראי יותר לחברה אנושית הבוחרת במודע במלחמה מתמשכת ושאפילו מגמותיה הפציפיסטיות נגועות באלימות ובהכפפת האינדיבידואל למדינת הלאום. המאמר נחתם בסקירת השקפותיו הדתיות של תמרת והשינויים שחלו בן לאורך השנים. סקירה זו מראה איך ההומניזם הדתי שלו, שלפני מלחמת העולם הראשונה עזר לו לנסח חזון פוזיטיבי של לאומיות גלותית ; הוא שהוביל אותו אל סף ייאוש במהלך שנות העשרים. תפיסת האל כמעצים את החופש של האדם ואת אחריותו ליצירת עולם טוב יותר, אינה מספקת כל נחמה כשהאנושות מפנה עוצמה זו נגד עצמה, ובוחרת בסבבים אינסופיים של אלימות. מול מה שתמרת ראה כמגיפה ממארת של שוביניזם ואלימות נותר האדם חסר אונים והוא מתחיל לתהות על שורשי אמונתו הדתית. כך מבטאת הגותו של תמרת את כפל הפנים של ההומניזם הדתי, שעשוי להוביל לא רק ליצירתיות וחזון אופטימי אלא גם לפסימיות, ספקנות וייאוש.