'להיות גרים בארצכם'

ארץ ישראל כמרחב אסקטי בתרבות האשכנזית בעת החדשה המוקדמת

תקציר

על אף ריחוקם של מרבית היהודים מארץ ישראל בימי הביניים, לא חדלה הארץ לתפוס מקום מרכזי במנטליות היהודית. מעבר לנוכחותה בליטורגיה ובהגות היהודית, הייתה ארץ ישראל גם יעד מרכזי לעליה ולעלייה לרגל. בעבור חלק מהחוקרים נתפסה עובדה זו, ובייחוד מופעיה המאוחרים במאות השמונה עשרה והתשע עשרה, כהטרמה של העליות הציוניות ושל התמדת התפיסה של ארץ ישראל כמולדת (Heimatland). 

מאמר זה מתחקה אחר קווים לדמותו של דימוי מוכר פחות של ארץ ישראל ששורשיו בימי הביניים ושפותח באופן מיוחד בכתיבה הרבנית של חכמי אשכנז ופולין בעת החדשה המוקדמת, והיווה בסיס לפרקטיקת עלייה לארץ ישראל. לפי דימוי זה, ארץ ישראל לא מתוארת כמרחב ביתי ונינוח, אלא כמקום מקודש המסוגל לחיי פרישות וסיגופים, כפרת עוונות וזיכוך הגוף האנושי. בעבור יהודים אשכנזים לא מעטים, כפי שאני מבקש להראות, הייתה ארץ ישראל קרקע פורייה למימוש אידיאל הפרישות האשכנזית לגווניו.

את מארג הדימויים של ארץ ישראל בכתיבה האשכנזית אני בוחן בהקשר הרחב של תהליכים תרבותיים המאפיינים את ההיסטוריה האינטלקטואלית של האשכנזים במאה השש עשרה, ובראשם: הפרשנות המחודשת של יסודות תרבות אשכנזיים באמצעות שימוש בשיח פילוסופי, קבלי ודרשני שמוצאו בספרד של ימי הביניים. כך, הדיון המקומי על התפיסה האסקטית של ארץ ישראל מתברר כחלק נוסף באריג המורכב של ההמשכיות והשינוי בתרבות היהודית בעת החדשה המוקדמת.