האילן שהוא מלאך

תקציר

מחקרו של ספר הבהיר מפלג את החוקרים למחנות מחנות. שאלה אחת בה נפלגו היא מה מקום כתיבתו (או עריכתו) של הספר - פרובאנס, אשכנז, בבל או ארץ ישראל; ואולי יש בו רבדים שנכתבו במקומות שונים. שאלה אחרת היא מתי הספר נכתב, כולו או חלק מרבדיו, והתשובות נעות בין המאה התשיעית למאה השלוש עשרה. מניה וביה נבלעות בעניינים אלו שתי שאלות נוספות. האחת היא אם נתחבר ספר הבהיר על ידי מחבר אחד או שמא ידיים רבות תרמו לנוסחים שלפנינו בכתיבה, בעריכה ועיבוד, בשילוב גלוסות ואף במחיקה מכוונת או בהשמטה ואובדן. השאלה השנייה - מה פשר כתיבתו הזרה והתמוהה של ספר הבהיר, רוויית הסתירות והמגומגמת ; האם מחבר(י) הספר בור ועם הארץ, או שמא לא ירדנו לעומק דעתו והקשריו התרבותיים ולשוניים.

מאמר זה הוא חלק מסדרת מאמרים (בדפוס) המייחסת חשיבות רבה לתופעות של סתירות פנימיות ולמקרים הרבים של קיטוע תוכני וסגנוני ; בעקבות זאת נקודת המוצא המחקרית היא שבספר הבהיר נכללו יחדיו טקסטים שונים ממקורות שונים, וייתכן גם שמתקופות שונות. כדי להבחין בחוטי המחשבה הנארגים יחדיו יש להיעזר במתודולוגיה ביקורתית-ספרותית של פירוק הטקסט, וקריאה 'צמודה'ברצף פסקאות עד לקיטועם התוכני או הסגנוני. תהליך זה נעשה מתוך תשומת לב להיבטים ספרותיים, העשויים לעזור בהכרעה בדבר גבולותיו של הצרף, לנוסחיהם של כתבי היד, וכן לעולם הרעיוני והלשוני והקשריהם האפשריים. העיון בפסקאות מקבילות מתוך ספר הבהיר עצמו צריך להיעשות בזהירות רבה שכן הוא עשוי לטשטש את ההבחנה בגיוון הקיים בספר.

העיון בספר הבהיר בדרך זו מוביל למסקנה שאפשר להבחין בו בכמה תיאולוגיות שונות - כל אחת מהן בעלת מאפיינים ומגמות שונים. אין עוררין על כך שבספר הבהיר ניכרת התיאולוגיה הקבלית-תיאוסופית הידועה בדבר קיומן של עשר ספירות לצד האל, ואשר נתגבשה בפרובאנס במפנה המאות השתים עשרה והשלוש עשרה. במאמריי הבאים בנושא ספר הבהיר אנסה להראות כי קיימת בו גם שכבה טקסטואלית הדנה בתורות אנלולגיות שונות ; כאן אטען כי במקצת מפסקאותיו של ספר הבהיר מוצגת תפיסה בינטארית, כלומר, תפיסה העוסקת בחלוקות כוח ותפקידים בין האל לבין ישות אחרת העומדת לצידו, וכל זאת בהרשאתו של האל ולא מתוך עוינות או תחרות. ניתוח החומר המצוי בסעיפים 4, 8, 14 (וייכתן שצריך להוסיף להם את סעיף 15) מוביל לגוונים שונים של תיאולוגיה הגורסת כי האל ברא את העולם באמצעות החכמה (תיאולוגיה זו היא אחת מגלגוליה המאוחרים מאוד של ספרות החכמה). סעיף 14, למשל, מציג תפיסה סודית על פיה החכמה, שהיא גם התורה, בראה, ברשותו של האל, את העולם ; היא זו שמקיימת אות אחר כך ומשגיחה עליו, והיא גם שתביא את הגאולה בבוא העת. החכמה היא גם מושאם של החזון והנבואה ובמשתמע - גם של העבודה הדתית והתפילה. דומה אפוא כי לאחר בריאת החכמה האל נסוג אל חביונו ואינו פעיל עוד בעולם. החכמה מתוארת (בדרך כלל בצורה , ישירה, ולעיתים בצורה רמוזה בלבד) באמצעות שלל תיאורים, אשר חלקם נתפרסמו מאוד בתולדות הקבלה: מעיין או ים, גן, אילן או אילנות, ברכה, ברכת ה' ובריכה, סלע (צור), כל ומלא, ראשית, תורה או עצה. לצד אלו מראה המאמר כי כאן מופיעים גם כמה תיאורים שלא זכו לפרסום עד עתה - החכמה כמלאך 'גדול' (היחיד שהאל חולק עמו את סודות הבריאה), מעיין חצוב דווקא (להבדיל ממעיין סתם), או תיאוריה של החכמה כ'תהילה' וכשמו של האל ; ולבסוף גם בכינוי הבלתי צפוי - 'מי' (הנסמך על ישעיהו מד, כד). הקשרים שונים של דימוי המעיין החצוב מעלים את האפשרות שהמשל המתארו משקף את הריאליה במזרח התיכון בכלל, ובאזור הגיאוגרפי של ארץ ישראל וסוריה בפרט ; אם אכן כך אזי דומה כי חלקים אלו של ספר הבהיר קודמים בזמן לאותם חלקים שנכתבו בפרובאנס. עניין זה של הזמן והמקום משורטטים כאן באופן חלקי ונותרים עדיין בצריך עיון ; אשוב אליהם אפוא במאמריי הבאים. מאמר זה יתמקד אפוא בתיאור התיאולוגיה הבינטארית, במאפייניהן הספרותיים של הפסקאות הדנות בה ופרט - בדרכיה של פואטיקה של הסתרה.